החלטה בתיק דנ"א 6973/05

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 61/03, 361 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני (טרם פורסם), שניתן ביום 4.7.05.

1.        המבקש 1 (להלן: המבקש) רכש פוליסת ביטוח חיים מאת המשיבה. הפוליסה כללה שני נספחים אשר הרחיבו את היקף הכיסוי הביטוחי. הנספח הראשון (להלן: נספח אי-הכושר) הקנה למבקש זכות לתשלום פיצויים חודשיים במקרה שיהפוך ל"בלתי כשיר לחלוטין לעבודה", מצב המוגדר בפוליסה כך:

"המבוטח ייחשב לבלתי כשיר מוחלט לעבודה אם עקב מחלה או תאונה, נשלל ממנו בשיעור של 75% לפחות ולתקופה העולה על תקופת ההמתנה הקבועה בפוליסה, הכושר לעבוד במקצוע שבו עבד, או לעסוק בעיסוק שבו עסק עד אותה מחלה או תאונה ושבעקבותיהן נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, השכלתו ולהכשרתו."

הנספח השני (להלן: נספח הנכות) הקנה למבקש זכות לפיצוי בגין נזק שנגרם לגפיו, לעיניו או לאוזניו בתאונה וכן לפיצוי בגין טירוף דעת מוחלט שנגרם כאמור.

           ביום 28.7.93 לקה המבקש בליבו ובעקבות ארוע זה הגיש תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בהתאם לנספחים המוזכרים לעיל. המבקש טען כי בעקבות הארוע הנ"ל נפגעה יכולתו לעבוד בעסק סיטונאות של מוצרי מזון, שהקים וניהל ביחד עם גיסו. המשיבה דחתה את תביעתו של המבקש לקבלת תגמולי ביטוח. באשר לנספח אי-הכושר טענה המשיבה, כי תשלום תגמולי הביטוח על פיו הותנה בכך שהמבקש יהיה מנוע עקב מצבו מלעסוק בכל "עיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, השכלתו והכשרתו" וכי במקרה דנן, גם אם המבקש אינו יכול לשוב לעבוד בעסק סיטונאות המזון, הרי שאין הוא מנוע מלשוב ולעבוד בכל עבודה משרדית אחרת המתאימה לו. באשר לנספח הנכות טענה המשיבה, כי תשלום תגמולי הביטוח על פיו הותנה בכך שייגרם נזק לאיברים מסויימים וכי איברים אלו של המבקש לא נפגעו בעקבות הארוע הנ"ל.

2.        לנוכח סירובה של המשיבה לשלם לו תגמולי ביטוח על פי הנספחים האמורים, הגיש המבקש תביעה כנגד המשיבה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בתביעתו טען המבקש כי סירובה של המשיבה הינו שלא כדין וכי על פי פרשנות ראויה לנספחים הנ"ל הוא זכאי לקבל תגמולי ביטוח מאת המשיבה.

           בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המבקש. בית המשפט קבע כי המבקש רכש את נספח אי-הכושר משום שרצה לבטח את עבודתו בתחום סיטונאות המזון באופן ספציפי וכי אם היה יודע המבקש שהזכאות על פי נספח זה מותנית בכך שלא יוכל לעסוק בכל עיסוק סביר אחר,  לא היה רוכש את הכיסוי הביטוחי. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקש רכש את נספח הנכות משום שהתכוון לבטח עצמו מפני כל נכות שהיא וכי אם היה יודע שהנספח מוגבל לפגיעה באיברי גוף מסוימים, לא היה רוכש גם את הכיסוי הביטוחי הזה. לנוכח מסקנות אלה ביטל בית המשפט המחוזי את הסעיפים עליהם הסתמכה המשיבה בדחותה את תביעת המבקש לתגמולי ביטוח והורה למשיבה לשלם תגמולים למבקש.

3.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המשיבה ערעור לבית משפט זה וערעורה התקבל. בית המשפט העליון (מפי השופט ריבלין ובהסכמת השופטים לוי וחיות) קבע, כי במקרה דנן, לא התקיימו במבקש התנאים הנקובים בנספחי הביטוח ועל כן אין המבקש זכאי לתגמולים. באשר לנספח אי-הכושר קבע בית המשפט, כי שעור הפגיעה בכושר עבודתו של המבקש אינו מגיע כדי 75%, כאמור בתנאי הנספח, ועל כן אין קמה למבקש זכאות לתגמולי ביטוח לפי נספח זה. לנוכח מסקנה זו לא נדרש בית המשפט לבחון את קביעתו של בית המשפט המחוזי בענין בטלות התנאי בנספח בענין "העיסוק הסביר האחר". באשר לנספח הנכות, מצא בית המשפט כי אין לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי בענין בטלות התנאי בנספח המגביל את תשלום התגמולים למקרים של פגיעה באיברי גוף ספציפיים. בית המשפט העליון קבע כי נספח הנכות נוסח באופן ברור ביותר וכי המבקש לא הוטעה בעת רכישתו. לנוכח האמור לעיל, ראה בית המשפט העליון לקבל את ערעור המשיבה ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. יצוין, כי המבקש הגיש לבית המשפט בקשה לצירוף ראיה בשלב הערעור אולם בקשתו זו נדחתה.

4.        בבקשה שבפניי עותר המבקש לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. המבקש טוען בבקשתו כי בפסק דינו בערעור התערב בית המשפט בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי וכי בכך יצר בית המשפט העליון הלכה חדשה בענין זה, הסותרת את ההלכה הנוהגת לפיה, רק במקרים נדירים וחריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים על הערכאה הדיונית. כמו כן טוען המבקש, כי בהחלטתו שלא לאפשר הגשת ראיות נוספות בערעור סטה בית המשפט העליון גם מההלכה בענין זה. בנוסף, טוען המבקש, כי בית המשפט העליון שינה את ההלכות הנוגעות לחובות הגילוי החלות על חברות ביטוח כלפי מבוטחיהן. טענתו האחרונה של המבקש היא כי בית המשפט העליון ביטל את ההבחנה בין השתכרות בפועל לבין כושר עבודה וכי כתוצאה מקביעה זו "קיומו של כל מקור הכנסה, גם אם אינו כתוצאה מעבודה, שולל את הזכאות לפיצוי במקרה של אובדן כושר עבודה" (סעיף 56 לבקשה).

5.        דין העתירה להידחות. מעיון בפסק דינו של בית המשפט בערעור עולה כי לא נפסקה בו הלכה חדשה כלשהי ובוודאי שלא הלכה קשה או חשובה המצדיקה עריכת דיון נוסף. בפסק דינו של בית המשפט העליון אין כלל התייחסות להלכות אליהן מתייחס המבקש בבקשתו ואין למצוא בפסק הדין קביעות חדשות כלשהן ביחס להלכות אלה. פסק דינו של בית המשפט נסב על המסקנות המשפטיות שהתקבלו על יסוד העובדות שהוכחו בבית המשפט המחוזי ובכך אין כל רבותא. יצוין, כי גם אם ראה בית המשפט העליון לסטות במקרה דנן מהממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי הרי שאין בכך כדי לשנות מההלכה בענין זה וכך הדבר גם לגבי דחית בקשת המבקש במקרה דנן להוספת ראיות חדשות בערעור. באשר לטענת המבקש בענין ביטול ההבחנה בין השתכרות בפועל לכושר עבודה, הרי שבענין זה נראה כי המבקש גילה פנים שלא כהלכה בפסק דינו של בית המשפט שכן פסק הדין אינו עוסק בהבחנה זו ובוודאי שאינו מבטל אותה.

           אשר על כן, העתירה נדחית.

           ניתנה היום, כ"א באב התשס"ה (26.8.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: